זומר - ייעוץ וטיפול פסיכולוגי
زومر- استشاره وعلاج نفسي
Somer – Counseling and Psychotherapy

התוצאות הנפשיות של העיסוק בזנות

פרופ' אלי זומר
הרצאה שניתנה בכנס סחר בנשים, זנות מה שביניהם, תל אביב, 22.9.00

 

המציאות הסובייקטיבית של העיסוק בזנות מרוחקת מתודעת הציבור. מעטים האנשים המרוחקים מעולם זה המסוגלים לדמיין כיצד זה מרגיש לאפשר לזר אחר זר אחר זר לגהור, לגעת ולמשש? כשהגוף הוא שדה ציבורי והפרטי ביותר הוא נחלת הכלל. בספר נורבגי על זנות שתורגם לאנגלית ב- 1992, אומרת אחת המרואיינות: "העבודה הזו פשוט יותר מדי איומה מכדי שאוכל להתייחס אליה נפשית". ההתנסות בזנות היא חוויה שלעיתים צריכה להיות מורחקת מהתודעה של אלה שעוסקות בה.  את המציאות הקשה הזו הציבור לא מוכן ואינו מסוגל לדמיין. בכנס היום ננסה לקרב אתכם למחוזות קשים כדי לעודד אתכם לנקוט עמדה. תשמעו כאן דברים לא פשוטים על חווית הזנות. לדעת רבים מהמציגים כאן פרוצה היא קורבן של כל מעשי העוולה שעושים גברים בנשים: התעללות גופנית, ניצול מיני, דיכוי כלכלי וגם נטישה.  איור לכך ניתן למצוא במצבים בהם גברים מכנים את בנות זוגן בכינוי "זונה" כשהם מכים את בנות זוגן. ההאשמות: זונה, שרמוטה משורבבות לא פעם בין סטירה לבין בעיטה ומבטאות את הבוז ואת שעט הנפש שחש הגבר המכה לאישה שאתו. זנות היא הפרה של זכויות האדם וביטוי בוטה לשליטה הגברית בנשים ואיור לכך הוצג בספרה של לינדה פיירסטין מ- 1993. היא מדווחת שם שעד 1991 סגרו שוטרים בדרום קליפורניה תיקי אונס בעקבות תלונות של נרקומנים או פרוצות ותייקו אותם תחת הסיווג "NHI” ראשי תיבות של NO HUMAN INVOLVED.

ברצוני לשתף אתכם בכמה נתונים מעניינים שמצאתי בספרות המדעית הדלה בנושא הזה: הגיל הממוצע העולמי של כניסה לזנות בעולם נע בין 13 ל-14, תלוי במאמר המציג את הנתונים. רוב הילדות הללו גויסו לזנות או הוכרחו לעסוק בזנות, ולא יזמו בעצמן את המעורבות בעיסוק. פרוצות אחרות היו "עקרות בית אופייניות" ללא מיומנויות תעסוקתיות, שברחו מבעליהן המתעללים או ננטשו על ידם ופנו לזנות כדי לפרנס את עצמן ואת ילדיהן.

ההערכה היא שבין 63% ל-90% מן הפרוצות הן נשים שעברו גילוי עריות בילדותן. לרוב הפרוצות יש סרסורים. הנתונים מארה"ב הם ש-75%-80% מהזונות נשלטות על ידי סרסורים. סרסורים מאתרים נשים נאיביות, בודדות, עניות, חסרות בית או נערות מרדניות. באמצעות תשומת לב והרעפת גילויי חיבה, משתכנעת הקורבן להיות "האישה שלו". לאחר מכן, שומר הסרסור שהאישה לא תעזוב אותו על ידי יצירת כלא של התעללות מילולית וגופנית. באמצעות השפלה שיטתית הוא גורם לה להרגיש שהיא זקוקה לו, שלא מגיע ל"יצור שפל כמוה" הרבה, ושהיא חייבת להיות אסירת תודה על כל פרור של יחס אנושי כלפיה. במקרים רבים, המסר העקבי המשודר לזונה הוא שהיא "סחורה פגומה" ושאף גבר המכבד את עצמו ממילא לא ירצה בה עוד ורק הוא, הסרסור, יכול לאהוב אותה. חלק מהמאמרים שקראתי מוסרים ש-68%-80%  מהזונות נפלו גם קורבן לאונס. ההערכה היא שפרוצה נאנסת בממוצע 8-10 פעמים בשנה. זו בעצם קבוצת הנשים הנאנסות ביותר בהיסטוריה של היקום. רוב מעשי האונס מבוצעים על ידי לקוחות, אבל מעריכים כי כשליש מתקיפותיהן המיניות נגרמות על ידי אדם אחד – הסרסור.

רוב הפרוצות נופלות קורבן למעשי שוד חמושים, או לתקיפות של סוטים סדיסטים, חולי נפש ופנטים דתיים. דוח קנדי משנת 1992 מצביע על כך ששיעור התמותה של פרוצות גבוה פי 4 מהממוצע הארצי שם.

פיליס צ'סלר, ממנהיגות התנועה הפמיניסטית בצפון אמריקה דיווחה באחת מהרצאותיה כי מצאה ש-15% מכלל מעשי ההתאבדות בארה"ב שהסתיימו במות, היו של פרוצות וכי 75% מהפרוצות בצעו לפחות ניסיון אובדני אחד. צריך לזכור עובדה זו כאשר מאזינים לטענות כי זהו עיסוק ככל עיסוק אחר, ומי שנשארת בו עושה זאת מבחירה חופשית, וכי היא מפיקה תועלת מעיסוקה.

במחקר שהתפרסם ב-1998 (מליסה פרלי והאוורד ברקן) בכתב העת WOMEN & HEALTH נמסר כי בראיונות שנערכו עם פרוצות ציינו 88% מהן כי היו רוצות לעזוב את הזנות אבל שהן זקוקות לעזרה. 78% טענו שהן זקוקות לבית או מקלט כלשהו, 73% היו זקוקות להכשרה מקצועית ו-67% מסרו שהן זקוקות לטיפולי גמילה מאלכוהול וסמים.

בתחילת דברי ציטטתי מדברי פרוצה שמתארת את אי יכולתה להתייחס רגשית לעבודתה. בעצם, תהליכי ניכור עצמי כאלה תוארו על ידי מספר חוקרים. תהליכים אלה כוללים: פיצול מן התודעה של זיכרונות, פיצול מן התודעה של חלקים מהגוף – ולפעמים של הגוף כולו, דפרסונליזציה (DEPERSONALIZATION) ובעיות קשות אחרות בתפקודי הזיכרון. כלומר, אנו דנים פה בתהליך של חשיפה חוזרת ונשנית ללחץ טראומטי לנסיבות חיים הקשורות לסכנת היפגעות מתמדת, לאלימות פיזית, ומינית מצד לקוחות ומצד סרסורים. מדובר בתהליך של כתישה פסיכולוגית ובתהליך של הפצצת גירויים משפילים. גירויים אלה עוברים הפנמה באמצעות תהליך המכונה הזדהות עם התוקפן ומוכר גם בשם תסמונת שטוקהולם. הקושי לעמוד בדיכוי ובהתעללות המתמידים יוצרים דפוס פוסט-טראומטי מורכב המתואר יפה בספרה של ג'ודית הרמן "טראומה והחלמה", וכולל לא רק תסמיני PTSD, אלא גם תהליך של שינויים באישיות הכוללים: שינויים בתפיסת העצמי (לכוון השלילי), שינויים במודעות (לכוון של קהיון), שינויים בתפיסת המתעלל (לפעמים לכוון חיובי), שינויים במערכות היחסים (המאופיינים בקשיים ביצירת אינטימיות ובמתן אמון בגברים), שינויים בתפיסת העולם (ותפיסתו כמקום עוין ומסוכן), ובעיקר ריקנות פנימית עצומה המלווה בכאב נפשי.

המחקר הגדול ביותר עד כה על התוצאות הנפשיות של זנות הקיף מדגמים בחמש מדינות מרחבי העולם ופורסם לפני שנתיים בכתב העת FEMINISM & PSYCHOLOGY. מליסה פרלי, פסיכולוגית מסן פרנסיסקו, ושותפיה מרחבי העולם ראיינו 475 גברים, נשים וטרנסקסואלים שעסקו בזנות בדרום אפריקה, תאילנד, תורכיה, ארה"ב וזמביה . המחקר מאשר את ההשערה שחיי העוסקות בזנות מאופיינים על ידי חשיפה מתמדת לאלימות. מעבר לארצות השונות 73% דיווחו על שנפלו קורבן לאלימות גופנית, 62% נאנסו, ולא פחות מ- 67% (2/3 מהמדגם) ענו על אמות המידה האבחנתיות של הפרעת לחץ פוסט-טראומטית (PTSD). בממוצע 92% מהנשאלים במחקר זה הביעו רצון לעזוב את העיסוק בזנות.

בואו נחזור לרגע לנתון המדהים ביותר שעליו מדווחות פארלי ועמיתותיה: כ-67% מהזונות, מעבר לארצות השונות אובחנו שעונות על הקריטריונים האבחנתיים של PTSD.

כדי לתת לכם אפשרויות להתייחסות השוואתית לנתונים אלה, אנא רשמו בפניכם כי הספרות המדעית מדברת על כך שניתן למצוא PTSD באוכלוסיות פגועות אחרות בממוצעים הבאים:
1. בקרב נשים בטיפול עקב היסטוריה של התעללות בילדות - 31%
2. בקרב חיילי מלחמת המפרץ – 35%
3. בקרב נשים בטיפול עקב תקיפות גופנית ומיניות בבגרותן – 37%
4. בקרב נשים מוכות – 45%
5. בקרב פליטים שהיו קורבנות לאלימות ועינויים פוליטיים – 51%
6. בקרב משוחררי מלחמת ויטנאם – 51%

ואני חוזר שוב לנתון המחקרי היחיד שקיים עד כה על PTSD שיעורי הפרעות פוסט-טראומטיות בקרב זונות – 67%! יותר מהממוצע שנמצא בקרב חיילים קרביים ששרתו בתופת וייטנאם.

ועכשיו לאלה מביננו שמקווים שנתונים אלה יפים רק לזונות רחוב, ושזונות בבתי בושת, כמו אלה הפועלים במקומות בהם הזנות היא חוקית, הן אולי מוגנות יותר: פארלי לא מצאה הבדל בשיעור PTSD מעבר לסוגי הזונות: זונות רחוב, נערות ליווי או בבתי הבושת נפגעו נפשית באותה מידה. כלומר, טראומה נפשית היא אינטרינסית, היא מהותית לעיסוק בזנות. למעשה, מצביעים הנתונים על כך שזונות בתי הבושת ונערות הליווי הותקפו מינית לא רק על ידי הסרסורים, אלא גם על ידי הרופאים שנשלחו לבדוק ש"הסחורה" המינית תישאר ברמה היגיינית סבירה, וגם על ידי  שוטרים ובלשים ממפלג המוסר שפקדו את המקום על מנת לשמור על החוק ועל הסדר הציבורי. זו כנראה איכות ההגנה שהזונות יכולות לצפות לה מצד נציגי הרשויות הגברים שיופקדו על שלומן.

הנתונים שאני פגשתי אינם תומכים בהנחה שלגליזציה של הזנות משפרת את חיי העוסקות בזנות. במקרים מסוימים, כמו שנמצא במחקר של פארלי, חלה החמרה במצב הזונות עקב הלגליזציה. לא כל מה שהמדינה מכניסה אל תוך גבולות החוק הוא תמיד מוסרי. למשל, במדינה שלנו יש חוק שאוסר הימורים, אבל מצד שני מעודדת המדינה התמכרות להימורים תוך ניצול של השכבות נזקקות ביותר ועידודן להשליך את כספן על הימורים ממוסדים שמהם מרוויחה הממשלה הון עתק. עכשיו עומדת על הפרק כנראה גם הצעה שהמדינה תהפוך למעין סרסור על שידאג לכך שגברים שרוצים לאונן בגופן של נשים ולתרום להתפתחות של הפרעות נפשיות אצלן, יעשו זאת בגופות נקיים ממחלות מין, ובאחריות המדינה. אני משאיר לשיפוטכם, עד כמה מוסרי הדבר.

הרעיון שזנות היא תרופה מרגיעה לגברים הזקוקים לה – הוא, לדעתי, חסר שחר ועוד ידובר בו ביום עיון זה. אלא שגם אם הייתה זו עובדה נכונה צריך להביא בחשבון גם את הדברים הבאים. אם הייתה תרופה, נניח גלולה, שעוזרת לחלק מהאנשים, אבל יש לגביה ראיות מחקריות שהיא עלולה להיות מסוכנת מאד לחלק מהציבור, ברמה סיכון לא של  67%, אלא נניח רק של  2%, בטוח אני כי המדינה הייתה אוסרת את השימוש בתרופה זו מייד וללא הנד עפעף.

והנה, יש בקרבנו אנשים טובים ונשים טובות המוכנים לתת חסות מדינה לעיסוק מסוכן ומזיק ביותר.
הקריאה שיוצאת מיום עיון זה היא שמה שציבור מנוצל זה זקוק לו יותר מכל הוא מתן אופציות לחילוץ מעיסוק הרה סכנות, מתן הגנה ומיומנויות ומתן סיוע נפשי. אני מקווה שמיום עיון זה יצא מאמץ רב-תחומי לסיכול המיסוד של תופעה מבזה זו ולהקצאת  משאבים ואמצעים לחילוץ זונות ממעגלי הפגיעה שבהן הן נתונות ולתיעוד בלתי נלאה של הנזקים הנפשיים מהן סובלות נשים העוסקות בזנות ושל דרכים יעילות לשיקומן.

 

liora bw s

ליאורה זומר, מ.א

מטפלת באמנויות ופסיכותרפיסטית התנהגותית-קוגניטיבית ; לשעבר יושבת ראש ״טראומה ודיסוציאציה ישראל״ (ט.ד.י.)
למידע נוסף

eli bw

פרופ' אלי זומר

פסיכולוג קליני בכיר ופרופסור מן המניין (מומחה), בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת חיפה; לשעבר נשיא החברה האירופאית לטראומה ודיסוציאציה; לשעבר נשיא החברה הבינלאומית לחקר טראומה ודיסוציאציה
למידע נוסף