13.1.12
השבוע רעשה הארץ בגלל סרט שהוקרן בערוץ 10 בתכנית "פנים אמיתיות" על אישה צעירה הלוקה בהפרעת זהות דיסוציאטיבית. הסרט זכה למסע קידום מאסיבי בערוץ, אייטמים עליו הוחדרו למהדורות חדשות, ותחנות רדיו ברחבי הארץ ראיינו את אמנון לוי, הבמאית קרן גרפונקל, את יובל שטרית (מושא הסרט) ואת המומחים שרואיינו בו. מסע הקדימונים הניב פרי, והסרט על "הנערה בעלת 30 הזהויות" גרף מעל 20% אחוזי צפיה. בחישוב גס, צפו בסרט לפחות מיליון וחצי צופים. כאשר ערוץ מסחרי ניגש לעריכת סרט על נושא מסוג זה, המניעים שלו ברורים: לעשות טלוויזיה מסחרית טובה. מניעים כאלה אינם סותרים בהכרח את המניע של סיפוק מידע חשוב לציבור, הגברת מודעות לבעיות חברתיות, תיקון עוולות של הממסד, וכן הלאה. יחד עם זאת, הם צריכים סיפור טוב, שמצטלם היטב, שירתק את ציבור הצופים, שלא יעלה הרבה כסף להפקה ושיגרוף אחוזי צפיה גבוהים. אני סבור שיוצרי התכנית עמדו בקריטריונים של עשית טלויזיה טובה.
הועלתה שאלה האם מושא התכנית לא נוצלה לרעה על ידי יוצרי הסרט? כדי שיתקיים יסוד של ניצול צריכים לעמוד לפחות 2 תנאים.
-
הפקת טובות הנאה חד-צדדיות. צד אחד מנצל את הצד השני אם הצד השני אינו מקבל תמורה שווה לזו שקיבל הראשון או שמניעיו לא באו לידי ביטוי בצורה הוגנת. מאחר ואינני מכיר מקרוב את מניעיה של יובל אוכל רק להסתמך על דברי הבמאית, דבריו של אמנון לוי ועל דברי יובל בראיונותיה לתקשורת לפני שידור התכנית ולאחריה. יובל, שאיננה נערה, אלא אישה בגירה, ככל הנראה רצתה מאוד, ומזה זמן רב, לעשות את הסרט. בסרט עצמו, אומרת אחת מזהויותיה שהיא מקווה שהסרט ידבר אל בני העוולה שפוגעים בילדים וירתיע אותם מגרימת נזקים חמורים כמו אלה המוצגים בסרט. באחד הראיונות אמר אמנון לוי שאחת מזהויותיה של יובל נשאה ונתנה בקשיחות עמו על תנאיה להשתתף בסרט, וכי רבים מהתנאים שהוצבו, כמו למשל, שיובל תקבל זכות לצפות ולאשר את קטעי הסרט לפני הקרנתו - מולאו. יובל לוותה בעת עשיית הסרט על ידי חברה טובה ועל ידי אמה ונראה שזכתה לתמיכתן בפרוייקט הזה. לאחר הקרנת הסרט התראיינה ודווחה כי חשה הקלה וגם תחשות סיפוק והכרת תודה על שהסרט הופק והוקרן. יחד עם זאת, קשה כרגע להעריך במלואן את התוצאות ארוכות הטווח של החשיפה. ימים יגידו. לסיכום, לא נראה שמתמלאים כאן תנאים של ניצול חד-צדדי.
-
מושא הסרט היתה צריכה להיות במצב נפשי שמנע ממנה כושר שיפוט ושיקול דעת ולכן, הסכמתה לא הייתה הסכמה אמיתית וחופשית. מאחר ויובל איננה קטינה, הרי שלא נזקקה להסכמת הוריה. מאחר והיא עומדת ברשות עצמה כבגירה ולא הוצב לה אפוטרופוס, הרי שרק היא רשאית לתת הסכמה מדעת להשתתפות בסרט כזה. אם נתנה הסכמה כזו, הרי שלא נוצלה, לפחות לא במובן המשפטי וכנראה גם שלא במובן האתי הפורמאלי. אל לאדם להתנשא בקביעה כי יתכן והיו ליובל מניעים נפשיים נסתרים. ברור שהיו לה מניעים שונים, ויתכן שביניהם היו גם המניע לזכות באהדה, באהבה, בקבלה ולקעקוע בלתי הפיך של מעטה סודה. יחד עם זאת, אלה אינם בהכרח מניעים מגונים. בהחלט שאין מקום, לדעתי, לצמצם בפטרונות את המניעים המשתמעים של יובל למניעים פתולוגיים, גרידא. הרי איש לא יוכל לתקוע כף לידי כי שחקנים, בדרנים או פוליטקאים, למשל, הנם חפים ממניעים נפשיים סמויים בכמיהתם לאור הזרקורים. ובכל זאת, לא ראוי לתייגם בתיוג פתולוגי. על אף כל זאת, עדיין ניתן לטעון כי במצב בו הבעיה הנפשית באה לידי ביטוי לעיתים בהשתלטות לא רצונית, נכפית, של זהות אחת על רעותה, הרי שקשה להבטיח כי הסכמה חתומה מדעת של זהות אחת עולה בקנה אחד עם הסכמה של כל הזהויות