הבלוג של זומר

תוכן עניינים

14.10.11

תחושות השמחה שהביעה אביבה שליט עם היוודע לה על שחרורו הקרוב של בנה  גלעד, היו מהולות בדאגה. "אני יודעת איזה ילד שלחתי לצבא, אני לא יודעת איזה ילד אני אקבל חזרה" אמרה. לצה"ל כבר יש ניסיון עם פדויי שבי ואני מניח שלקחים הופקו ביחס לטעויות עבר. אני מניח שהצבא ידלג הפעם על תחקירי מודיעין משפילים (כדי לוודא אילו סודות מסר, למשל), לא רק בגלל שטנקיסט זה לא החזיק כנראה ביותר מדי סודות מדינה כשנחטף בקיץ 2006, אלא גם בגלל הזמן הרב שחלף מאז נפל בשבי.  יש להניח שלאחר שובו יעבור בדיקות רפואיות ואולי גם הערכה פסיכולוגית ראשונית, ושישלח כמעט מייד לאחר מכן לחיק משפחתו. יש לקוות שהעיתונאים ידעו לכבד את צרכיו הנפשיים של גלעד ויהיו רגישים לבני משפחתו. ראוי לעשות הכל כדי למנוע מחזות של עיתונאים מתגוששים לדחוף מיקרופונים אל מתחת לאפות בני המשפחה עם שאלותיהם המגושמות (למשל: "מה הרגשת כשנודע לך שאתה משתחרר?"). אני מקווה גם שיעשה הכל גם כדי לסכל חילול של כל פיסת אינטימיות משפחתית באמצעות מצלמות חודרניות. אנשים רבים מוטרדים, בהמשך לדאגה שהביעה האם אביבה משאלת מצבו הנפשי של גלעד. ברור שניתוק כל כך ארוך ממשפחתו ושלילת חירותו בתוך סביבה שאת שפתה לא הבין, היו במינימום בבחינת חווית מאסר מעיקה. ברור שהוא התגעגע, ברור שסבל מבדידות, ברור שכעס אולי על תחושות שננטש על ידי ממשלתו, אבל לא ברור באיזו מידה ניזוק נפשית, אם בכלל.

מידת הנזק הנפשי שאין או יש לחייל המשוחרר משביו תלויה בגורמים רבים. למשל:

• מידת פגיעותו ורגישותו הגנטית
• חוויות טראומטיות קודמות שעבר ומצבו הנפשי קודם לשביו
• המידה בה ידע על המאמצים הבלתי נלאים של בני משפחתו ופעילים רבים לשחרורו
• נגישותו למידע מישראל (רדיו, עיתונים)
• תנאי שביו
• היחס הנפשי והגופני שקיבל

28.9.11

תחילת שנה היא ציון דרך שאנשים רבים מאמצים כמועד לערוך בו שינויים באורח חייהם. למשל: להפסיק לעשן, לשנות הרגלי אכילה, לעסוק יותר בספורט, לעשות סדר בארון ובמגירות וכו'. שינוי הרגלים אינו דבר של מה בכך. הרגלים הם דפוסי התנהגות שהתפתחו בנו אבולוציונית. כאשר נרכש הרגל, אנחנו לא צריכים לחשוב הרבה כיצד לפעול משום שההרגל טבוע כרוטינה אוטומטית שאין צורך לתת עליה את הדעת. ללמוד הרגל חדש, הוא לא פעם אתגר, במיוחד כאשר הוא בא להחליף הרגל קודם ובוודאי כאשר ההרגל הישן מתגמל וההרגל החדש כרוך באי-נוחות.

ככלל, רצוי שלא לשנות יותר מדי הרגלים בבת אחת. עדיף להתחיל משינוי אחד, הנתפש כקל יחסית לרכישה, ולעבור בהדרגה לשינויים מאתגרים יותר. גם הכנסת שינוי בודד באורח החיים כדאי שיהיה הדרגתי. ההיגיון מאחורי טיפים טריוויראלים אלה, הוא להגביר למקסימום את סיכויי ההצלחה ותחושת העידוד הנדרשת אל נוכח  הקושי שבהחדרת שינוי. למשל, הכנסת פעילות גופנית כהרגל חדש. אנשים רבים יצליחו יותר בהתמדה ובאימוץ הרגל כזה אם המטרה תהיה הנאה שבהפעלת הגוף ולאו דווקא - הפחתה במשקל. פעילות גופנית כלשהי עדיפה על היעדר פעילות ולכן, הדגש צריך להיות על גילוי העונג ומציאת המשמעות החיובית שבהחדרת השינוי ובהפעלת הגוף ועל הגברה הדרגתית של המאמץ עד לגבול אי-הנוחות. 

אם הפעילות עצמה נחשבת לבעלת ערך אבל המאמץ כרוך ביותר אי-נוחות מהנאה, הרי שיש הגיון בהתנית פעילות מהנה אחרת, כמו צפיה בתכנית אהובה בטלביזיה, פעילות שהייתם אתם עושים ממילא, במילוי התנאי של השלמת הפעילות הגופנית, למשל הליכה מהירה בת חצי שעה. כך, הגמול הוא פעילות מהנה שבעבר אימצתם "בחינם" אלא שעכשיו אתם צריכים "להרוויח אותה ביושר".

בהצלחה ושנה טובה לכל הקוראים!

ליאורה ואלי זומר

8.9.11

לאחר הפסקה קצרה בגלל חופשת הקיץ, שב הבלוג שלנו לפעילות והפעם לדיון קצר בשאלת המהות של פלאשבקים (flashback), אחד מהתסמינים המוכרים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית. לאחרונה, עולה הטענה בקרב חוגים מקצועיים כי פלאשבק הוא תסמין דיסוציאטיבי. דיסוציאציה נחשבת כמנגנון הגנה בגלל שהיא יכולה להרחיק אותנו ממציאות כואבת או כזו שקשה לקבלה (למשל, באמצעות דראליזציה או דפרסונליזציה) או שהיא גורמת למציאות המכאיבה להיעלם לחלוטין (כמו באמנזיה דיסוציאטיבית). כיצד ניתן, אם כך, לטעון שפלאשבקים מגוננים עלינו מפני מציאות כואבת כשהם, למעשה, מחזירים אותנו בעל כורחנו אל המציאות הטראומטית?

הטיוטה הנוכחית של מגדיר ההפרעות הפסיכיאטריות הבא, ה DSM-5, קובעת שזה המצב: פלאשבקים הם תגובות דיסוציאטיביות. כך כתוב בטיוטת האחרונה של ה DSM-5:

“Dissociative reactions (e.g., flashbacks) in which the individual feels or acts as if the traumatic event(s) were recurring (Such reactions may occur on a continuum, with the most extreme expression being a complete loss of awareness of present surroundings.)…” 

הטענה היא שפלאשבקים הם דיסוציאטיביים בכך שהמאפיין המרכזי של ההפרעות הדיסוציאטיביות הוא "הפרעה בתפקודים האינטגראטיבייםֿ בדרך כלל, של ההכרה, הזיכרון, הזהות או התפיסה".

פלאשבקים בהחלט עונים על המשגה זו משום שהם מייצגים קלקול בתפקוד האינטגראטיבי, בדרך כלל, של ההכרה (אנשים בריאים מודעים, לרוב, היכן הם נמצאים), הזיכרון (אנשים בריאים יכולים לשלוט בזכרונות שלהם, שעולים רק באופן רצוני) והתפיסה (אנשים בריאים אינם חווים קולות, תחושות או מראות שאינם נמצאים בסביבתם, בפועל).

יש לציין, כי אחד מחוקרי הדיסוציאציה המובילים, Paul Dell, טוען כי לא כל הפלאשבקים הם דיסוציאטיביים משום שהוא מחמיר בהגדרתו וטוען שהם:

phenomena of pathological dissociation are recurrent, jarring intrusions into executive functioning or sense of self by self-states or alter personalities 

 כלומר, על פי דעתו, פלאשבקים הם דיסוציאטיביים משום שהם  משקפים קלקולים והפרעות בתפקוד בר-השליטה של האדם. אבל על פי החלק השני של הגדרתו, פלאשבקים הם דיסוציאטיביים אך ורק אם הם נגרמים על ידי פצל או מצב אגו של האישיות. כלומר, רק אם הפלאשבק מקורו בדיסוציאציה מבנית של האישיות.

20.8.1

בעת כתיבת דברים אלה שוב נוחתות רקטות עזתיות על אופקים ובאר שבע. אנו צופים במראות ההרס בשידור ישיר ומקשיבים לראיונות עם מנכ"ל מגן דוד אדום ולתגובות האזרחים המבוהלים. הדיווחים מוסרים על נפגעים ועל קליטת  "נפגעי ההלם וחרדה"  בחדרי המיון. לקראת עשור לאסון התאומים, סקרנו בבלוג זה ממצאי מחקר בדבר הנטיה להתערבות-יתר עם נפגעי דחק סמוך לאחר חשיפה לאירועים קשים. מסתבר שרוב אנשים חסונים יותר ממה שפסיכולוגים מתארים לעצמם. מה הם מקורות החוסן של אנשים הנחשפים לאירועים בעלי פוטנציאל טראומטי? מה מסייע לאנשים להתגבר על האירועים הקשים? ובכן, יש לתופעה זו מספר הסברים.

• תגובת העירור והדריכות הגופניים והנפשיים בזמן אירוע קשה הם טבעיים ומסייעים לאנשים להיערך לפעולות השרדות כמו ריצה למחסה,  תמיכה פיזית בבני אדם הזקוקים לסיוע בפינוי, נשיאת ילדים וזקנים על הידיים בפינוי, פעולות הגנה והתמודדות אחרות לאורך זמן, וכל זאת בלי להתעייף.
• רוב האנשים מתמודדים היטב בזמן האירוע, מחלצים את עצמם ומסייעים לאחרים -  ושואבים עידוד מכך שהם עומדים במצבים קשים בלי להתמוטט ולהזדקק לעזרה.
• אנשים שואבים עידוד מהתנהגות בני משפחתם וקהילתם וחשים מחוזקים מתגובות של מערכת התמיכה שלהם ושל מערכת ההצלה והביטחון.
• אנשים חשים שהפחד והמצוקה שלהם זוכים לאהדה לאומית קונסנסואלית ושכאבם לגיטימי ונורמאלי.
• אנשים נוהגים לספר שוב ושוב ליקיריהם, לחבריהם ולכל המעוניין על מה שאירע. התנהגות זו יוצרת תהליך עיבוד רגשי וטיפול פסיכולוגי מונע טבעיים.
• אנשים מגייסים את האידיאולוגיה שלהם כדי לתת פשר לסבלם: "לא נוותר להם", "אנחנו צודקים  ולכן ננצח", "זהו רצון האל", הם חלק מהאמונות שמסייעות לאנשים לעבור חוויות קשות בלא פגע.
• אנשים מגלים שמצבי הדחק לימדו אותם עובדות חשובות אודות קשרי חברות אמיצים, נאמנות משפחתית, משמעות החיים, התפלות שבצרות "קטנות" וכו'. לתהליך כזה של "רווח" ממצבי דחק קוראים כיום צמיחה פוסט-טראומטית (Posttraumatic growth).
• ואחרון - רק לכרבע מכלל הציבור יש רגישות מולדת או נרכשת למצבי חרדה ולכן הם נמצאים בסיכון מסויים למצבי חירום וטראומה. רוב הציבור, אינו פגיע ולכן יגיב במצוקה מותאמת שתחלוף כעבור שעות או ימים ספורים.

15.8.11

לאחרונה פורסם כי המשטרה הצבאית חוקרת חשד לפיו מפקד פלוגה בצנחנים תקף מינית 15 חיילים בשנתם. הפרקליטות הצבאית הורתה לחקור את החשדות למרות שתיקת החיילים, שעל פי המדווח, מעריכים מאוד את המ"פ וחשים מבוכה אישית וקונפליקט נאמנות למפקד הנערץ. תקיפה מינית של צנחנים לכשעצמה מהוה צירוף מילים החובק, לכאורה, סתירה בתוכו. הכיצד ניתן לתקוף צנחנים - אייקונים של גבריות ישראלית? וממה חוששת חבורת לוחמים ללא-חת זו, שבעת קרב בוודאי תדע להסתער על אוייב חמוש?

השיתוק שאחז, ככל הנראה, בצנחנים בשעה שדמות הסמכות האהובה הפשילה את מכנסיהם בעת שנתם, כנראה שאיננה שונה מאוד מתגובתן של ילדות המותקפות בשנתן על ידי בן משפחה. יחסי הזיקה הטובים, ההערכה, והתלות בדמות הסמכות מחייבים את הקורבן לאחת או יותר מן הפעולות המנטליות הבאות:  

• להכחיש את מה שאירע
• לנתק את הזיכרון מן המודעות
• למצוא הסבר למה שאירוע בדרך המתיישבת עם הדימוי החיובי של התוקף שהקורבן רוצה לשמר (למשל: הוא רק רצה לוודא שהחיילים מכוסים וישנים היטב)
• לכבוש את הסוד