14.10.11
תחושות השמחה שהביעה אביבה שליט עם היוודע לה על שחרורו הקרוב של בנה גלעד, היו מהולות בדאגה. "אני יודעת איזה ילד שלחתי לצבא, אני לא יודעת איזה ילד אני אקבל חזרה" אמרה. לצה"ל כבר יש ניסיון עם פדויי שבי ואני מניח שלקחים הופקו ביחס לטעויות עבר. אני מניח שהצבא ידלג הפעם על תחקירי מודיעין משפילים (כדי לוודא אילו סודות מסר, למשל), לא רק בגלל שטנקיסט זה לא החזיק כנראה ביותר מדי סודות מדינה כשנחטף בקיץ 2006, אלא גם בגלל הזמן הרב שחלף מאז נפל בשבי. יש להניח שלאחר שובו יעבור בדיקות רפואיות ואולי גם הערכה פסיכולוגית ראשונית, ושישלח כמעט מייד לאחר מכן לחיק משפחתו. יש לקוות שהעיתונאים ידעו לכבד את צרכיו הנפשיים של גלעד ויהיו רגישים לבני משפחתו. ראוי לעשות הכל כדי למנוע מחזות של עיתונאים מתגוששים לדחוף מיקרופונים אל מתחת לאפות בני המשפחה עם שאלותיהם המגושמות (למשל: "מה הרגשת כשנודע לך שאתה משתחרר?"). אני מקווה גם שיעשה הכל גם כדי לסכל חילול של כל פיסת אינטימיות משפחתית באמצעות מצלמות חודרניות. אנשים רבים מוטרדים, בהמשך לדאגה שהביעה האם אביבה משאלת מצבו הנפשי של גלעד. ברור שניתוק כל כך ארוך ממשפחתו ושלילת חירותו בתוך סביבה שאת שפתה לא הבין, היו במינימום בבחינת חווית מאסר מעיקה. ברור שהוא התגעגע, ברור שסבל מבדידות, ברור שכעס אולי על תחושות שננטש על ידי ממשלתו, אבל לא ברור באיזו מידה ניזוק נפשית, אם בכלל.
מידת הנזק הנפשי שאין או יש לחייל המשוחרר משביו תלויה בגורמים רבים. למשל:
- מידת פגיעותו ורגישותו הגנטית
- חוויות טראומטיות קודמות שעבר ומצבו הנפשי קודם לשביו
- המידה בה ידע על המאמצים הבלתי נלאים של בני משפחתו ופעילים רבים לשחרורו
- נגישותו למידע מישראל (רדיו, עיתונים)
- תנאי שביו
- היחס הנפשי והגופני שקיבל