8-5-12
מפעם לפעם אני מקבל פניה לארגן קבוצת תמיכה או פורום אינטרנטי לנשים עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית מורכבת (C-PTSD) או לנשים עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID). נסיבות מיוחדות יוצרות עבור נשים אלה בדידות מיוחדת.
רבות מהן נפגעו במשפחה - ועל כן, המשפחה איננה יכולה לשמש משאב לתמיכה.
לרבות מהן קשה ליצור קשר זוגי - ועל כן, זוגיות איננה יכולה לשמש משאב לתמיכה.
נפגעות רבות מתקשות להתפרנס - ועל כן, קשרי עבודה אינם יכולים לשמש משאב לתמיכה.
נפגעות רבות מתקשות להתפרנס - ועל כן, אינן יכולות להרשות לעצמן פעילויות תרבות ובילוי.
נפגעות רבות חוות תקופות של מצוקה עזה ומתמדת - ועל כן, אפילו הפגישה הטיפולית השבועית איננה מספקת כמשאב לתמיכה.
בשנים האחרונות מופעל מאמץ סיזיפי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ונשות מקצוע מובילות ליצור בית לנשים כאלה, שתהיה חלופה אישפוזית בעתות משבר, משום שאשפוזן במחלקות פסיכיאטריות מהווה עבור רבות מהן חוויה טראומטית לכשעצמה.
על אף הצרכים היחודיים ובדידותה של קבוצה זו, מסיבות רבות, קולן של נפגעות עם C-PTSD/DID לא נשמע. על אף שמדובר בקבוצה מוחלשת, אני תוהה אם אין מקום שנשים מקבוצה קלינית זו, ששרדו את התקופות הקשות בתהליך הריפוי שלהן יקימו עמותה של צרכניות שירותי בריאות ורווחה המתמודדות עם C-PTSD/DID כדי להאבק על זכויותיהן ועל האינטרסים שלהן, כדי ליצגן בפני הרשויות וארגוני המטפלים, וכדי להשתתף בהפצת הידע והגברת המודעות בציבור מתוך היותן מומחיות-מתוך-ניסיון (experts-by-experience).
ארגון אחד כזה לפחות, מוכר לנו מתוך פעלויותינו בארגונים מקצועיים בינלאומיים. זהו ארגון בריטי בשם First Person Plural שנציגותיו מקיימות קשר עם ארגונים מקצועיים בריטיים ובינלאומיים וחלקן משתתף בכנסים באופן פעיל ומהווה חלק מתכנית הכנס (למשל, בהצגת הארגון ופעילויותיו). אני בטוח שאם היה קם ארגון כזה בארץ, הוא היה זוכה לאהדה ושיתוף פעולה אסטראטגי מצד גופים רבים, בוודאי שמצד הארגון טראומה ודיסוציאציה ישראל (ט.ד.י.).