לב ולחץ נפשי: עוינות כגורם סיכון למחלת לב
פרופ’ אלי זומרפורסם ב”פעימות” כתב העת של אגודת לב אל לב ישראל
לאנשים מהירי חימה, בעלי דפוסי התנהגות עוינים, סיכון גדול יותר פי שניים ואפילו פי שלושה ללקות במחלות לב, בהשוואה לאנשים רגועים. וזאת, מבלי להביא בחשבון גורמי סיכון אחרים כמו רמת הכולסטרול בדם. ממחקר חדש עולה כי האשמה איננה בהכרח במבנה האישיות המולד, המביא, למשל, לנטייה לתגובת יתר ללחץ פסיכולוגי, אלא בסביבה עויינת, שמעודדת עוד ועוד כעסים, ומגבירה בכך את הסיכון ללקות במחלות לב. המחקר הוצג במפגש של החברה לרפואה התנהגותית שנערך בסן פרנציסקו בחודש אפריל השנה.
לזלי סמיטליין וחבריו מהאוניברסיטה של פיטסבורג, פנסילבניה, התחקו אחר 120 אנשים, בגילאי 50-23, במהלך שבוע פעילות רגיל. משתתפי המחקר, מחציתם נשים ומחציתם גברים אמריקנים שחורים, שהתנסו בכל מיני אירועים יומיומיים מרגיזים ומלחיצים, תיעדו אותם במחשב נישא. בה בעת, בדקו כל משתתפי המחקר מדי 45 דקות את לחץ הדם במוניטור ביתי.
אלה שקיבלו ציונים גבוהים במבחני עוינות שקדמו למחקר, התגלו גם כמי שהיו מעורבים במשך היום ביותר אירועים של קונפליקטים חברתיים ותחושת כעס. כך, אצל חברי הקבוצה ה”עויינת” נמשכו האירועים המרגיזים 16% בממוצע מכל יום. בה בשעה שאצל הקבוצה ה”פחות עויינת” תפסו ההתרגזויות ופרקי הזמן הכעוסים רק 8% מהיום, בממוצע. אולם כעס לחוד ועלייה בלחץ הדם לחוד: למרות ההכפלה בכמות ההתרגזות – לא היתה בקרב הקבוצה העוינת עלייה גדולה יותר בלחץ הדם לאחר אותה מעורבות בקונפליקטים חברתיים, בהשוואה לקבוצה הפחות עויינת.
“לא הצלחנו לתעד תגובתיות מוגברת של מערכת הלב במהלך החיים הרגילים אצל אנשים עוינים”, כותב סמיטליין. לפיכך מציע המחקר, כי אנשים מסוימים עשויים להיות יותר כועסים כיוון שהם נתקלים ביותר מצבים מלחיצים. לחץ נפשי כזה עלול – לאורך זמן – להגביר את הסיכון למחלת לב. “ממצאינו מחזקים את ההשקפה לפיה עוינות קשורה ל’סביבה חברתית מורעלת’ במהלך חיי היומיום”, כותב סמיטליין. “חשיפה תכופה לסטרס בינאישי, עלול לתרום, בחלקה, לסיכון מוגבר לבריאות לאנשים עוינים”.
* המאמר פורסם ב- “CIRCULATION”, אפריל 1997.
הערת העורך:
משמעות המחקר היא שאין טעם במתן תרופות לדכוי פעולת הלב או המוח כאשר החולה בעצם מתקשה להתמודד עם גורמי לחץ בסביבתו. עדיף במקרים כאלה לעזור לאנשים לשנות את דפוסי ההתמודדות עם לחץ סביבתי. אגב, דפוסים עוינים באישיות אותרו בעבר כגורמים הקטלניים במיכלול דפוסי ההתנהגות מטיפוס A.
למרות שמצטבר ידע רב בכל הנוגע לקשרים בין גורמים נפשיים לבריאות הלב, אין עדיין שיתוף פעולה מקצועי הולם בין רופאי הלב והפסיכולוגים. בישראל, מכל מקום, שיתוף פעולה רשמי כזה כמעט ואינו בנמצא. רופאים מעדיפים לא פעם לרשום תרופות גם כאשר קיימים מענים פסיכולוגיים משום שלא קיימים פרוטוקולי טיפול פסיכולוגי מסודרים במרבית מרפאות הלב. מסיבות אלה אני פסימי ביחס לסיכוי שממצאי מחקר זה יוטמעו וייושמו הלכה למעשה בישראל.
מדענים גילו תאי “סטרס”
הגילוי עשוי להוביל לפתרון בעיות של אדרנלין גבוה ודפיקות לב חוקרים הצליחו לבודד את הקבוצה המדוייקת של תאי מוח המעוררים את התגובה של דפיקות לב והזעה מוגברת בכפות הידיים בעת מתח, הידועה כ”לחימה או בריחה” ( FIGHT OR FLIGHT). הממצא, שדווח בעיתון “SCIENCE” עשוי, לדברי החוקרים, להוביל לדרכים חדשות למניעה או לטיפול בבעיות לב הנובעות מ”סטרס”. הסביבה הכללית במוח שמגורה בזמן תגובה של “FIGHT OR FLIGHT” ידועה לחוקרים זה מכבר, אולם ארתור לואי וחבריו, מביה”ס לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון בסט. לואיס, הלכו צעד נוסף קדימה:
הקבוצה השתמשה בשני וירוסים כדי לאתר נוירונים במוח של עכברים, המושפעים מגירוי. זאת, במטרה למפות במדויק את התאים האחראים לתגובה. בהשתמשם בטכנולוגיה חדישה זו, עלה בידי החוקרים לזהות תאים פעילים מייצרי אדרנלין, הנקראים בשם תאי 1C – בגזע המוח, במוח האמצעי ובהיפותלמוס.
תאים אלה, גילו החוקרים, שולחים שדר לחוט השדרה, ומעוררים בכך תגובה כימית שעוברת ישירות ללב ולבלוטת האדרנל – שבסופו של דבר מעוררת את התגובה הפיסית המוגברת של הגוף למה שנתפס בעיניו כ”סכנה”. לדברי לוואי, הידע עשוי לסייע למדענים לפתח תרופות שיחסמו את התגובה המוגברת של תאי 1C, ובכך יסייעו להפחתת בעיות לב שמקורן ב”סטרס”. “איתור התאים יכול בהחלט להיחשב כהתקדמות”, אמר ד”ר רדפורד ויליאמס, מנהל מכון המחקר לרפואה התנהגותית באוניברסיטת דיוק. “אם נמצא דרך להקהות במשהו את התגובה – זה יהיה נפלא”.
הערת העורך:
זהו ממצא מדעי חשוב, שעשוי להוביל לפיתוח תרופות עבור אותם מטופלים שאינם יכולים, מסיבות שונות, להפיק תועלת מטיפול פסיכולוגי לשיפור מיומנויות ההתמודדות שלהם, או שלבם חולה מכדי שניתן יהיה לסכנו בריגושים כלשהם. יש להדגיש כי מדובר במחקר על חולדות, וכי הדרך עוד רבה וארוכה לשחזור הממצאים אצל בני אדם, ולפיתוח תרופות מתאימות. כך או כך מדובר בשיכוך תגובת הלב ללחץ. לדעתי, עדיף תמיד במקרים כאלה להימנע משמוש בתרופות כטיפול המועדף, ולבדוק תחילה אופציות לטיפול פסיכולוגי.