זומר - ייעוץ וטיפול פסיכולוגי
زومر- استشاره وعلاج نفسي
Somer – Counseling and Psychotherapy
 

9.8.11

עשר שנים ימלאו בקרוב להתקפה על ניו-יורק וואשינגטון שבה נספו 2296 בני אדם. כתב העת American Psychologist, כתב העת הראשי של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי, עומד לצאת במהדורה מיוחדת לסיכום הידע שנצבר בתחום הטיפול הנפשי באזרחי העיר ניו יורק. שתי מסקנות בסיסיות עולות מסקירת הספרות המדעית שתוצג בו:

1. בני האדם הם כנראה רבה יותר חסונים ממה שפסיכולוגים שיערו עד כה.

עד כה, רווחה הדיעה על סמך מחקר מצטבר כי רבע עד שלישי מכלל האנשים הנחשפים לאירוע בעל פוטנציאל טראומטי יפתחו הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). היה ברור כי יש לאתר מוקדם ככל האפשר את אלה שעלולים ללקות בהפרעה, משום שידוע שקל יותר לטפל בתסמיניה סמוך לאירוע הטראומה מאשר בחלוף הזמן, כאשר התסמינים הופכים להפרעה כרונית. אי לכך, היה מקובל לאתר כמה שיותר אנשים עם מה שנקרא בישראל "לחץ וחרדה" ולטפל בהם סמוך לאירוע עצמו. ממצאי המחקרים על אוכלוסית ניו יורק מראים כי שיעור הנפגעים ב PTSD בקרב אנשי כוחות ההצלה היה רק 10% ובקרב שאר אזרחי ניו יורק היה השיעור אפילו נמוך יותר. משמעות הדבר היא, שלמרות שנראה כי אנשים רבים נסערים מאוד סמוך לחשיפתם לאירוע בעל פוטנציאל טראומטי, הרי שרובם המכריע, יותר מ 90% מהם, יתאוששו לבד ולא יסבלו מכל תחלואה פוסט-טראומטית בחלוף הזמן. עד כאן החדשות הטובות. ובאשר לחדשות הפחות טובות:

2. פסיכולוגים נוטים לחטוא בהתערבות-יתר בעקבות אסון, והתערבות-יתר במצבים כאלה עלולה גם להזיק.

בישראל אנחנו רואים לא פעם תמונות בטלביזיה של אנשים המובלים לאמבולנס משום שהם נרגשים בעקבות נפילה של קטיושה או תאונת רכבת ומפונים משם תוך הפעלת צופרים לחדר המיון. לאור הממצאים לעיל, נראה שרוב הפינויים הללו היו לשוא ויתכן שהיו בבחינת בזבוז כספי ציבור ומשאבי אנוש מקצועיים. אבל אם רק זו הייתה הבעיה, ניחא. ממצאי המחקרים שיפורסמו בקרוב מצביעים על כך שהתערבות-יתר עלולה להטריד את האנשים שנחשפו לאירוע. חלק מתושבי ניו יורק שקיבלו סיוע כזה התלוננו על "תיירות ה PTSD" של המוני המטפלים שהציפו את העיר והרעיפו טיפולים על כל מי שרצה ולא כל כך רצה, בתואנה שבלי זה הם עלולים לפתח PTSD. אבל הטרדה היא עוד עניין שניתן לעכל. יש גם ראיות פחוות קלות לעיכול: היו אנשים שבמקום שיניחו להם להתאושש באופן טבעי מן ההתרגשויות שחוו, הכריחו אותו בדיבובים ותשאולים לשחזר את מה שאירע, ומצבם בעצם הורע בעקבות ההתערבות הפסיכולוגית משום שמנגנוני ההגנה האישיים שלהם אופיינו כנראה בהתמודדות שונה (למשל, נטיה לעשות ולסייע לאחרים במקום לחשוב על כמה נורא היה להם).

המסקנה המרכזית כרגע צריכה להיות: התערבות עם אנשים שנחשפו לאירוע קשה צריכה להיות מינימאלית בימים הראשונים וצריכה להתחשב ברצונם וצרכיהם של הניצולים לדיבוב או שיחה על מה שאירע. הרוב המכריע פשוט יתאוששו לבד, גם אם הם היו נסערים סמוך לאירוע עצמו, ולא יפתחו כל בעיה נפשית בהמשך.